4 מכתבים: ההורים חוזרים לצוואות שנכתבו מבלי לדעת

img דני השאיר מכתב סודי, שחר פנטז על חוף דמיוני, דניאל ידע שלא יחזור ומשה ביקש סליחה מאמא כי לא יחגוג איתה את יום ההולדת. זמן קצר לפני מותם הם כתבו על החלומות, הגעגועים והסיפוק מהחיים שהספיקו לטעום מעט מהם. כעת הוריהם חוזרים לצוואות: “בקשה להמשיך בחיים”

4 מכתבים, 4 לוחמים: ההורים חוזרים לצוואות שנכתבו מבלי לדעת צילום: ניב אהרונסון, אבי כהן, עריכה: שאול אדם

שחר, דני, משה ודניאל נפלו בזמנים שונים ובמקומות רחוקים זה מזה - בחולות עזה, בסמטאות חברון או במסוק שעשה דרכו לרכסים של דרום לבנון. הם היו צעירים בני 19, 20 או 22, שהספיקו רק לטעום מעט מהחיים. המכתבים שהותירו אחריהם מספרים על אהבות שכבר הספיקו לאהוב, געגועים שהפכו נצחיים, וחלומות שלא זכו להתגשם. “את משהו מיוחד פש. והשילוב הזה של המשפחה שלי ושלך הופך את הצבא לדבר כל כך כבד ולוחץ בחיי. אבל עם טיפת גישה אופטימית לחיים נעבור את זה, ובאוגוסט 1998, כשאשתחרר, נשב לנו אזי את ואני על חוף הים במנאלי (אם יש אחד כזה), מסטולים לחלוטין, ונשתה כוס מיץ תפוזים גדולה וענקית “. כך כתב שחר רוזנברג לחברתו, ענת, בספטמבר 1996, חמישה חודשים לפני שנהרג עם עוד 72 חיילים באסון המסוקים. טוב לדעת (תוכן מקודם) טוב לדעת (תוכן מקודם) בלי תופעות לוואי: הפלא הטכנולוגי לטיפול ביתי וטבעי לכאבי גב וברכיים בשיתוף בי-קיור לייזר

אריה ודבורה רוזנברג, הוריו של חלל צה"ל שחר רוזנברג, נס ציונה, 22 באפריל 2020 (צילום: ניב אהרונסון)

הוריו של שחר, דבורה ואריה, הסבירו ש"פש” הוא קיצור של פשוש. כך נהג שחר לקרוא לענת. שלושה חודשים אחרי שנהרג, ענת העבירה להם את המכתב, ומאז הפכו אותו לסוג של צוואה לחייהם. “שחר היה נווד בנשמתו. הוא אהב לטייל”, אמר אריה. “היו לו תכניות למכביר לחרוש את העולם. לקרוע אותו. ומשהו כמו שנתיים אחרי שהוא נהרג התחלתי להגשים את החלום הזה שלו, ונסעתי”, סיפר האב. “אחר כך נסענו דבורה ואני, בעיקר להודו, כדי לשתות את אותה כוס מיץ תפוזים גדולה. אלה היו החלומות שלו, וככה הגשמנו חלומות ונסענו לאוסטרליה, לניו זילנד, לדרום אמריקה, לאוס, קמבודיה ויפן. קראנו לזה ‘לראות בעיני-עיניו’". לפני ששחר נהרג הוא יצא לחופשת “רגילה” של שבוע. האב, אריה, היה בדרום אמריקה בטיול תרמילאים עם חבר, והאם הייתה אמורה להצטרף אליו. “שחר הגיע ביום שני הביתה והיה לנו שבוע מדהים”, היא נזכרה. “ביום האחרון שלו הוא חזר לבסיס. הבאתי אותו לתחנה המרכזית, ואז בערב הוא התקשר ואמר ‘אמא, מזג האוויר גרוע מאוד, לא מעלים אותנו, אני חוזר הביתה’. שאלתי אותו למה לחזור, שיישאר בצפון, והוא אמר ‘אני בא, אני אקח אותך לשדה התעופה’. ובאמת הוא הגיע ולקח אותי יחד עם שגיא, אחיו”.

שחר רוזנברג שנהרג באסון המסוקים (צילום: באדיבות המשפחה)

“הוא נהג נורא מהר ואמרתי לו ‘תפסיק, יקרה לך משהו, והוא אמר ‘אל תדאגי לא יקרה לי כלום’", הוסיפה האם לספר. “עמדנו שם בשדה התעופה, התחבקנו, התנשקנו, אמרתי לו לשמור על עצמו, וזהו. הסתכלתי עליו, ולמחרת בבוקר קרה המקרה”. בבית המשפחה, חדרו של שחר נותר כמו שהיה. התמונות על הקיר, הבד עם הציור של האל ההודי גנש. אבל לזוג ההורים חשוב היה לא להפוך את החדר לאתר הנצחה או ל"מקדש” שאסור לגעת בו בדבר. הם מדגישים כי מדובר בחדר “חי”, ומספרים כמה חשוב להם שכאשר הנכדים מגיעים לבקר הם ישנים ומשחקים בו.

המכתב האחרון שכתב חלל צה"ל שחר רוזנברג, נס ציונה, 22 באפריל 2020 (צילום: ניב אהרונסון)

“שחר נהרג 20 יום לפני שמלאו לו 20”, סיפר אריה. “המסוק שלו, מספר 903, התרסק בשאר ישוב על עץ דולב ענקי. הוא היה ילד אהוב. נולד עם מום בלב, וכשהגיע הרגע שהוא היה צריך להתגייס נאלצנו לחתום לו כדי שהוא יתגייס וישרת בפלחה"ן נח"ל. לא פעם כשאני מספר את זה, איזה יד מתרוממת בהיסוס ושואלים אותי ‘אם היית יודע שהוא ייהרג, היית גם חותם לו?'. שאלה מכשילה. אני לא יודע מה לענות על זה. סך הכל אנחנו מקדשים את החיים”. ניכר בכל מילה של זוג ההורים כמה חשוב להם להנציח את המת דרך קידוש החיים. כך גם כשהם מתייחסים להחלטה לא לאשר למשפחות שכולות לעלות לקברי יקיריהם ביום הזיכרון, בשל מגפת הקורונה. “אנחנו בהחלט בעד ההחלטה הזו”, הם אמרו. “כדי להתייחד או להנציח את הילד אתה לא צריך יום זיכרון, שהוא מיועד יותר לכל המדינה. אנחנו חושבים שההורים, אלה שבקבוצת הסיכון, צריכים להתכבד ולהישאר בביתם. החיים מקודשים על פני כל דבר אחר”.

“חוץ מהפסקות קטנות, אני יותר מ-20 שנה מבסוט” “סודי, לא לפתוח”, נכתב על המכתב שהיה טמון באלבום של דני (דן חיים) כהן. נאוה אמו נתקלה במכתב, אך לא העזה לפתוח אותו עד אחרי שנהרג בציר המתפללים בחברון ב-2002. אז גילתה שמדובר במעין צוואה שהשאיר להוריו. “אבא ואמא שלום. למה, למה אנו חיים? האם יש לבן אדם אחד תכלית? העולם מתקיים בשביל משהו שעוד יגיע, שעוד יקרה. וכל אחד מאתנו הוא חלק הכרחי בהתפתחות העולם, האנושות לקראת אותו דבר נשגב”, הקריאה נאוה את מכתבו של דני בדמעות. “בניסיוני הדל ראיתי שבדרך כלל האנשים שנשברים בצורה חסרת תקנה עקב שכול, הם אנשים שיש להם רגשות אשם כלשהם. כמו שאני מכיר אתכם, בעיקר אימא, למרות שלא תהיה שום סיבה, אתם עלולים להתחרט על דברים שעשיתם או שלא עשיתם, שאמרתם או שלא אמרתם. אז רק שתדעו שבאמת עשיתם הכל נכון. שחוץ מהפסקות קטנות אני יותר מ-20 שנה מבסוט, ורק רוצה להגיד תודה “.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - נאוה כהן (ברנשטיין), אימו דני כהן ז"ל (צילום: אבי כהן)

דני נולד בירושלים ב-1980, ונקרא על שם דודו דני טייכלר שנהרג בגיל 21 במלחמת יום הכיפורים. “היה ילד שבאמת כזה ילד רציתי. זכינו לילד טוב, רגיש מאוד. כשהוא היה קצין או מפקד, אמרתי אני מקווה שלא תיפול שערה משערות ראשו של אף חייל, כי לא יודעת איך יוכל לשאת את זה”, התגאתה האם. הוא התלבט אם להתגייס לגלי צה"ל, אך לבסוף החליט ללכת לנח"ל. “הוא פשוט חס עלינו שאנחנו נדאג, אני כאחות שכולה, לא רצה שאדאג מדי”, סיפרה. “אבל לאחר מחשבה החליט שיש לו את הכישורים להיות חייל וגם חשב שיוכל לתרום לנח"ל. שום מסלול הוא בעצם לא סיים, אחרי תקופה מאוד קצרה קידמו אותו”. היא סיפרה כי כשעבר לחברון והיה בתפקיד סמ"פ, חשה הקלה. “כשהוא היה בגבול לבנון אני מאוד דאגתי מהנסיעות באוטובוסים, כי התפוצצו אוטובוסים. חשבתי - אני מעדיפה שלא יחזור. מוכנה לא לראות אותו חודש חודשיים אבל שלא יסתכן”, שחזרה נאוה. “כשהגיע לחברון רווח לי כי חברון היתה שקטה. אחרי שבוע שדני היה שם, הוא אמר ‘סבבה, שקט’. השקט החזיק מעמד מעט מאוד זמן” . כשדני הגיע לגיל שבו דודו נהרג, סיפרה אמו שאמר לחברה שלו “רווח לי”. אך שנה לאחר מכן, ב-15 בנובמבר 2002, נפתחה אש לכיוון הכוח שלו, ודני נהרג ויחד אתו עוד 11 לוחמים.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - נאוה כהן (ברנשטיין), אימו דני כהן ז"ל (צילום: אבי כהן)

בשבעה, כשהתבקשה למצוא תמונות, נזכרה במכתב שהיה באלבום. אחרי יומיים אותר האלבום אצל אחד החיילים ובו היה עדיין המכתב. “עולות מחשבות על הכובד של נשיאת שם לזכרו של, כי זה היה אצלו. הוא כתב לנו, הוא דאג לנו, מאוד דאג. חשב שבאמת אם יקרו לו משהו, מה יהיה עלינו. אין ספק זה בא מתוך הדבר הזה”, אמרה נאוה ותיארה את כישרון הכתיבה של דני, שכתב גם שירים ורשימות על תקופת האינתיפאדה. “לחשוב על בחור בן 21-20 שכותב להורים מכתב קודם כל על איך לקבל שכול, וגם הוא כתב בצורה פילוסופית על מהות החיים ומה התפקיד של כל אדם. הוא לא כתב הרבה, אבל מה שכתב, כתב עם הרבה מאוד משמעות, עם מסרים”, היא אמרה. “את המכתב החלטנו לפרסם כי אני חושבת שהרבה מאוד חיילים היו כותבים את המכתב הזה כתודה להורים, למשפחה. ויש בזה הרבה מסרים שאפשר להתחזק מהם. בעלי ואני ראינו את זה כסוג של צוואה”.

“הילד הכי חי שמת” הרבה לפני הקרב בשכונת סג'עייה, שבו נהרגו 13 חיילי חטיבת גולני, הרגישה ורדה פומרנץ שמשהו רע עומד לקרות. “סחבתי כמה חודשים כבר את החשש או הפחד, או הידיעה, שדניאל לא חוזר”, סיפרה. “מין תחושה כזו שכמובן אתה לא אומר אותה, אפילו מדחיק. ומאחר שזו הייתה התחושה שלי, כשהם ירדו מהחרמון לעזה, החלטתי שאני אקליט את דניאל - כי בטוח שהלך עלינו”. פומרנץ הכינה טייפ מנהלים ליד המיטה, וב-18 ביולי אזרה אומץ להקליט את השיחה עם בנה, שהתקשר משטחי הכינוס בפאתי עזה. דניאל פומרנץ, מפקד כיתה בגדוד 13 של גולני, אמר לאמו שהוא אוהב אותה ואת המשפחה, והסביר לה שביקשו מכל החיילים לכתוב מכתב למשפחותיהם למקרה שייפלו בקרב. בדיעבד התברר שלא הייתה הנחיה כזו, אך דניאל בכל זאת כתב, והנחה את אמו כי אם יקרה לו משהו, המכתב נמצא בתיקיית “פתקים” בטלפון הנייד. “אתה לא רוצה להגיד לי מה רשמת?", שאלה אותו האם. “לא לא. זה למקרה ו… עדיף שלא”, השיב.

חלל צה"ל דניאל פומרנץ- רפרודוקציה (צילום: ניב אהרונסון)

“כמו שאני לא אמרתי לו ‘דבר חזק כי אני מקליטה אותך’, אז גם הוא לא אמר לי ‘אני כותב כי אני יודע שאני לא חוזר’", סיפרה ורדה. “אבל אני יכולה לומר לך שהחיילים חשבו שאם הם כותבים, אז הם לא חוזרים. אני לא יודעת מאיפה התעצומות האלה, איך אפשר להסתכל למוות בעיניים ולכתוב מכתב כזה בגיל כזה, אין לי מושג. אבל אני הקלטתי בלי שהוא יודע, והוא כתב כאילו אמרו להם לכתוב, ולא עברו 48 שעות והתייצבו אצלנו. לא הייתי צריכה שיתייצבו. השכם בבוקר כבר ידעתי שזה אבוד. וחיכיתי הרבה שעות עד שהם הואילו לבוא ולהודיע. ואז ביקשתי רק דבר אחד - תביאו לי את הטלפון”. “למשפחה האהובה שלי”, כתב דניאל, “בחיים לא חשבתי שאכתוב דבר כזה. לא יודע מה כותבים. אבל אולי זה משהו בשביל לתת לכם להיאחז בו. חשוב שתדעו שאני שמח שנולדתי למשפחה הזו. שעודדתם אותי כמו שצריך, ואני שמח שהתגייסתי לגולני ועשיתי הכל הכי טוב שלי. אם אתם קוראים את זה, סימן שאני סיימתי את הקריירה שלי. אבל לפחות לחמתי בכבוד ואני שמח. תהיו בטוחים שאני שמח” . בהמשך ביקש דניאל משהו מהוריו. “אני רוצה שינציחו אותי בדרך מיוחדת. הדבר שאני הכי אוהב, חוץ מכם כמובן, שתעשו כל שנה בחוף הצוק הדרומי מסיבה, שכולם יבואו ויחגגו. גם אתם. בקיצור, אחרי כל החארטות, אוהב אתכם. אין כמוכם, ואני פשוט שמח. לא משנה מה קרה. אוהב המון המון. דניאל פומרנץ, הילד הקטן שלכם. בעזרת השם נחזור בשלום, ותגידו לחיילים שלי שאני אוהב אותם. וגם לחברים שלי. אוהב אתכם, משפחתי האהובה”.

ורדה פומרנץ, אמו של חלל צה"ל דניאל, בית העלמין כפר אז"ר (צילום: ניב אהרונסון)

דניאל נהרג באסון הנגמ"ש בשג'עייה ב-20 ביולי 2014. הוא נקבר בכפר אז"ר, לא רחוק מבית הוריו, וחלקת הקבר הקטנה מעוטרת בחפצים כמו סטיקרים עם תמונתו וצעיפים של הפועל תל אביב שאהד. “הזולה של דניאל פומרנץ”, מכריז השלט במקום. תוך כדי הריאיון, מגיעה למקום אחת מנשות כפר אז"ר, היא בערך בגילה של האם, עטוית מסכה בשל הקורונה, ומניחה פרח ורוד על הקבר. “אלה הדברים שהכי מרגשים אותי”, אמרה ורדה. “אנשים מסתובבים ובאים לכאן כל השנה. שמים פרח, מדליקים נר. כל ימות השנה. בקיצור, הילד שמח, המקום הזוי. אין דברים כאלה. אני מדברת אתכם ואני ממש מרגישה שהוא כאן”. המסיבה שביקש דניאל במכתבו האחרון עדיין מתקיימת מדי שנה, סמוך ליום הולדתו. לדברי אמו, מגיעים לאירוע מאות אנשים. “דניאל נולד ב-13 בספטמבר 93’, הוא גויס במרץ 13’, הוא שובץ לגדוד 13, הוא נהרג ביום ה-13 של מבצע צוק איתן, עם עוד 13 לוחמים בגולני. אז ביום חמישי הקרוב ביותר ל-13 בספטמבר, אנחנו חוגגים לדניאל יום הולדת. כמו שמישהו כתב - דניאל הוא הילד הכי חי שמת”.

“אתה שולח צוואה?” " תודה על זה שאת תמיד פה בשבילנו. תישארי כמו שאת, האימא הכי טובה בעולם. אין שנייה לך, ואני מאחל לכל ילד אימא כמוך, שדואגת ועוזרת ועושה הכל על חשבונה, העיקר שנמשיך לחייך. אני מצטער שאני לא יכול לחגוג לך את יום ההולדת . אני מקווה שתיהני ביום ההולדת שלך, ויחגגו לך כמו שכל המשפחה יודעים. אז שיהיה לך המון מזל טוב, אני אוהב אותך”, כתב משה (מושיקו) דוינו לאמו רוחמה ביום הולדתה לפני כמעט שש שנים, כשהיה בדרכו מהצפון לרצועת עזה. ברכת יום ההולדת עוררה אצל רוחמה דאגה והמחשבה הראשונה שעברה לה עם קבלתה הייתה: “מה אתה שולח לי צוואה?".

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - רוחמה דוינו, אימו של החייל משה דוינו ז"ל (צילום: אבי כהן)

“אין לי מושג למה זה עלה באותה שנייה, אבל החששות והחרדות של אותו לילה שאני יודעת שהם נכנסים לאיזשהו מבצע, הייתה איזו תחושה כזאת באוויר של משהו רע. וכנראה שהברכה הזו הייתה איזו גושפנקה שהמשהו הרע הזה עומד לקרות”, סיפרה רוחמה על החשש שליווה אותה במשך שלושה שבועות ובסופו של דבר יתממש. ב-28 ביולי 2014, נורה טיל נ"ט לעבר הדחפור של מושיקו, הוא נהרג והמפקד שלו נפצע קשה. באותו יום, רוחמה שבה מביקור בבית החולים בו היה מאושפז גיסה. היא סברה שזו הייתה התחושה הרעה שליוותה אותו במשך שלושה שבועות. היא סיפרה כי “אני חוזרת הביתה, ואני מגיעה לכאן לרחבה (ליד הבית, מ"ה) ואני רואה אותם, אני רואה את שלושת החיילים, ואני מסתכלת עליהם ואני אומרת להם ‘בואו, אתם מחפשים אותי’. הם מסתכלים עליי ולא כל כך מבינים מה אני רוצה מהם. ואני אומרת להם ‘אני רוחמה דוינו, אני אימא של מושיקו’". במהלך ההליכה הקצרה עמם לביתה קיוותה שיגידו לה שהוא רק נפצע. “ככה אני מנסה לשכנע את עצמי בדקה הזאת שנראית כמו נצח. ואנחנו נכנסים הביתה והם אומרים לי שמושיקו נהרג”.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - רוחמה דוינו, אימו של החייל משה דוינו ז"ל (צילום: אבי כהן)

יהודי התפוצות מרכינים ראש - חדשות בארץ

img טקס זה, המתקיים מידי שנה בלטרון, צולם בחלקו גם השנה באתר זה, והוא טקס יום הזיכרון הגדול ביותר בישראל המתקיים בשפה האנגלית, המיועד ומותאם לאוכלוסיית יהדות התפוצות. בטקס צפו אלפי יהודים: משתתפי ובוגרי מסע, וכן קהילות יהודיות ומנהיגיהן מהעולם, לרבות ארה"ב, קנדה, בריטניה, אוסטרליה, ניו-זילנד, טורקיה, מרוקו, דרא"פ, ברזיל, ארגנטינה, מדינות ברה"מ לשעבר ועוד.

הטקס, המתקיים זה למעלה מעשור, מכוון זרקור אל תרומתם של החיילים הבודדים וילידי התפוצות לסיפור הישראלי, וזאת במטרה לחבר את המשתתפים באופן מוחשי לרגעים שמגבשים אוּמָה.

בטקס הוקרנו קטעי וידאו על הנופלים במערכות ישראל ופעולות האיבה, בדגש, כאמור, על חיילים בודדים וילידי התפוצות. השנה, סיפרו את סיפורם של ג'ורדן בן שמחון ז"ל שנהרג במבצע צוק איתן, דוד שמידוב ז"ל ואלכס בונימוביץ’ ז"ל שנהרגו במלחמת לבנון השנייה וחללים נוספים; כן הוקרן סרטון העוסק באמהות שכולות, דוגמת ורדה פומרנץ אשר שכלה את בנה דניאל ז"ל, אליסיה הופמן אשר שכלה את בנה אלחנדרו ז"ל ועוד.

בטקס צפו והשתתפו גם משפחות שכולות ונציגיהן, ביניהם סטיוארט שטיינברג, אביו של מקס ז"ל שנהרג במבצע צוק איתן, אשר אמר את תפילת קדיש. כן הונחו זרים ע"י חיילי צה"ל ומשתתפי מסע בהווה והודלקו נרות זיכרון על רקע דגלי המדינות מקהילות מסע ברחבי העולם.

בטקס נאמו נשיא מדינת ישראל ראובן (רובי) ריבלין, יו"ר הסוכנות יצחק (בוז'י) הרצוג ושרת התפוצות ח"כ ציפי חוטובלי.

ריבלין פנה למשתתפי מסע ואמר כי “רבים מכם נמצאים בישראל כבר תקופה ארוכה, ולכן וודאי כבר גיליתם שהשמחה כאן מהולה לפעמים בעצב, והצחוק והדמעות שלובים יד ביד”. הוא ציין את מקס שטיינברג ז"ל, שהינו “אחד מאותם צעירים גיבורים שנהרגו בזמן שהגן על הבית, וזהו כבוד גדול לשמוע את אביו, שיקרא את הקדיש על הנופלים”.

יו"ר הסוכנות היהודית, יצחק (בוז'י) הרצוג אמר כי “העם היהודי חי לאורם של הערכים של אלו שנפלו, בין השאר ערך הערבות ההדדית. ערך זה מחזק את הקשר בין ישראל לקהילה היהודית העולמית וקיים גם בקרב משתתפי מסע, התורמים לחברה הישראלית ומחזקים את הקשר בין האומה היהודית למדינה היהודית”.

לדברי מ"מ מנכ"ל ארגון מסע, עופר גוטמן: “למרות המצב הלא פשוט והמגבלות בעקבות מגפת הקורונה החלטנו לקיים השנה את הטקס היחידי בישראל ליהדות התפוצות, אם כי במתכונת וירטואלית. הטקס הפך במרוצת השנים למעמד זיכרון מרגש, בו יהודי התפוצות מרכינים ראש לזכר הנופלים יחד עם כל עם ישראל ודווקא בימים אלה חשוב שהוא יתקיים. אני בטוח שהטקס לא רק איפשר לאלפי יהודים צעירים ולקהילות יהודיות בכל העולם להיות שותפי אמת במעמד שהוא בעל משקל אדיר בחייה של החברה הישראלית, אלא גם, על רקע המאבק בוירוס הקורונה, חיזק ואיחד אותנו, כעם שצמד המילים “ערבות הדדית” מהווה ערך עליון עבורו לכל אורך ההיסטוריה”.

שרת התפוצות ציפי חוטובלי אמרה בטקס: “הערב הזה כולנו זוכרים את גבורתם של מי שבחרו לעזוב את המשפחות שלהם ולהגיע לכאן, מתוך שותפות גורל אמיתית בגורלו של העם היהודי ולהגן על עם ישראל.

מקום המדינה היו החיילים הבודדים חלק בלתי נפרד מהקרבות וממערכות ישראל. עלינו מוטלת החובה לזכור את תרומתם של החיילים הבודדים שמסרו את נפשם ובזכות גבורתם וגבורת כל מגיני ארצנו אנו יכולים לחיות כאן בארץ ישראל”.

״הכל בשליחותו״: ראיון עם האב השכול שידליק משואה בערב יום העצמאות

img